אהוד אברהמי

23.6.55-17.2.74
 
 

טוראי

אברהמי, אהוד

אהוד (אודי, כפי שנקרא בפי כול), בן מיקי ודוד, נולד ביום ג’ בתמוז תשט”ו (23.6.1955) בגבעתיים. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם ברנר שבגבעתיים, המשיך את לימודיו בפנימייה שבהדסים ועמד בבחינות-הבגרות בבית-הספר “משלב”. ילד היה, שגדל והיה לנער מלא רגש, שופע חמימות אנושית לאדם המבוגר, לזקן, לילד ואפילו לכלבלב עזוב, שמצא ברחוב. את העולם בחן באמות-מידה של יושר, צדק ומצפון. היו בהסתכלותו תום של נעורים, עין בוחנת של מבוגר ורגישות רבה. הוא אהב לטייל, נהנה מהליכה ברגל, מפסגות הרים, מנופים רחוקים, משחייה וממשחק בכדור. במחיצתם של מבוגרים היה כשווה בין שווים בהבנתו, בראייתו את העולם ובהתייחסותו הרצינית לדברים, והיה לו טוב ונוח בחברתם. אודי היה אוהב ספר והרבה מאוד לקרוא. כל רגע פנאי, היה מקדיש לקריאה. בתקופת היותו בהדסים גרם לו הדבר, קשיים מסוימים. הוא היה קורא בלילה במיטתו, וכשהגיע זמן כיבוי האורות תמיד ביקש שיניחו לו לקרוא עוד מעט. לבסוף מצא פתרון. הוא התכסה עם ספרו מתחת לשמיכה ובעזרת פנס קטן היה ממשיך וקורא שעות ארוכות. תחביבו האחר היה צילום. הוא ידע לצלם צילומים אומנותיים, שנשקפו מהם אהבה האדם ואהבת הטבע. את תצלומיו נהג לפתח בעצמו במעבדת הצילום הקטנה שלו, שעל גג-הבית ואף הגדיל תמונות נבחרות שמצא בהן עניין מיוחד.
אהוד גויס לצה”ל בסוף יולי 1973 והתנדב לנח”ל. לאחר הטירונות נשלח להיאחזות נח”ל מכורה שבבקעת-הירדן. שם הכירוהו הכול כחייל טוב, מסור ונאמן לתפקידו, המצטיין ביחס חברי ולבבי לכל אדם. הכול ידעו, כי אודי תמיד מוכן לעזור לזולת ולמלא את חובותיו עד תום. ביום כ”ה בשבט תשל”ד (17.2.1974) והוא בן שמונה-עשרה וחצי בלבד, נפגע בעת מילוי תפקידו בבקעת-הירדן ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקדו: “בנכם אהוד שירת ביחידתי והתגלה כחייל מצוין, אהוד מאוד על חבריו ומקפיד לבצע כל תפקיד המוטל עליו ללא דופי. איני יכול למצוא מילים אשר תוכלנה לנחם אתכם בשעה כאובה זו. אוכל רק לומר, שלבנכם היה אידיאל נשגב בעצם שירותו בהתיישבות הביטחונית ואשר לא הספיק להגשימו, ועל-כך כולנו כואבים”.