נאומים וקריאה מטקסים

 
 

גלעד היה קצין שריון במילואים, בן 26 בנופלו.

במלחמת לבנון השנייה הייתה אי וודאות לגבי גיוס המילואים, צווי 8 נשלחו ובטלו לסירוגין, והכול היה לוט בערפל. גלעד עבד כדייל באל על ולפני טיסתו האחרונה לניו יורק שוחח עם המ”פ וזה אמר לו: “אין בעיה, טוס וחזור ביום שני לפי התוכנית”.

גלעד נחת בניו יורק ביום חמישי בבוקר, פתח את מכשיר הפלאפון וראה שנשלחה אליו הודעת צוו 8. מיד התקשר למפקדו וזה שאל אותו  “מתי אתה חוזר?”

גלעד ענה: “ביום שני”. “אם כך”, ענה המפקד, “חזור בשני ותתגייס ביום שלישי, כי יש קצין אחר במקומך בטנק”. גלעד סרב והתעקש מיד לחזור. גלעד התקשר אלי וסיפר לי שהוא עומד לחזור, אני הגבתי בצעקה אדירה ומיכה שתק.

שאלתי: “גלעד למה אתה חוזר עכשיו? תחזור לפי התוכנית המקורית ביום שני”. והוא ענה: “אני חייב!!!”. הוא הוסיף וציין כי התקשר למחלקת ציוותי דיילים והם הסכימו להחזירו לארץ שלא בתפקיד, כלומר “dead head”, ולשלוח דייל אחר במקומו. גלעד הוסיף ואמר: “כל הכבוד לאל על, להם עולה כסף לשלוח דייל אחר במקומי”. אני אמרתי: “גלעד, כל הכבוד לך שאתה חוזר במיוחד למלחמה”. וגלעד השיב: “הם חברה כלכלית הם לא חייבים לעשות זאת, אבל אני חייב למדינה ולצבא, אני קצין.”

למחרת, ביום שישי, שב גלעד לארץ, הגיע הביתה עם אחיו אלירן, שבידו גם היה צוו שמונה לגדוד מילואים של השריון ברמת הגולן. גלעד רצה מאוד לעלות מיד ללבנון, אך אלירן עצר אותו: “בוא נהיה בשבת בבית עם ההורים”. וכך זכינו לשבת אחרונה “כמעט מושלמת”, שני חיילי מילואים, ומי שחסר, היה האח השלישי ירדן שהיה בראשית שירותו בחייל השריון, ונשאר לשמור בגבול מצריים והאח הרביעי הצעיר יאיר. במוצ”ש התגייסו אלירן וגלעד. ביום ד’ בבוקר בפעילות מבצעית באייטה א- שעב עלה הטנק של גלעד על זירת מטענים וטווח והופגז על ידי טילים. גלעד וכל אנשי צוות הטנק: ניר כהן, נמרוד שגב ונעם גולדמן נהרגו. לא היה בליבי כעס על הצבא ועל המערכת, שאולי עשתה טעויות, כי זאת מלחמה ובמלחמה יש קורבנות. 

מיכה ואני, כבנים לניצולי שואה, רואים את גלעד כקורבן נוסף במלחמת הקיום וההישרדות של העם היהודי. כל דור משלם מחיר והפעם גם אנחנו שילמנו את המחיר הכבד של שואה ותקומה. במהלך ימי השבעה הופיעו בביתנו שני אנשים חרדים שהציגו עצמם כ”נוסעים מתמידים” באל על, הם זכרו את גלעד מטיסותיהם הרבות לניו-יורק, “היה דייל שלא רק כיבה את האורות בלילה, אלא עבר בין הנוסעים הציע שתיה ונהג לשוחח אתנו רבות”. האחד מהם היה מרחובות והשני מניו-יורק, בתום ימי השבעה הציעו לנו, דרך קרוב משפחה שלי, להקים בית כנסת ביישוב תמרת, בו אנו מתגוררים, היישוב הוא חילוני ולא היה בו בית כנסת. מיד שמחנו ואהבנו את הרעיון. חברת אל על נרתמה מיד, בית הכנסת נבנה, כשאת החלק הארי, הרהיטים-תרמה אל על.

במשך ה-10 השנים האחרונות בכל פניה ובקשה מהחברה אנחנו נענים מיד וברצון רב. תמיד יש מי שעוזר ומושיט יד. אתם עבורנו “הכי בבית בעולם”.

 

בהערכה רבה,

משפחת שטוקלמן, תמרת

ערב יום הזיכרון תשע”ו.